זה בטח לא יפתיע אתכם, שלא דמיינתי את עצמי מביאה לעולם שני ילדים חמודים דווקא במסגרת של הורות משותפת. למעשה, בשנות השלושים שלי בכלל לא הכרתי את המודל. בטח שלא ציפיתי למצוא את שליחות חיי בהקמת "החסידה" והנגשת מודל ההורות המשותפת בארץ ובעולם.
אז איך בעצם הכל התחיל? קצת אחרי שמלאו לי 37, חברה טובה ואמיצה העזה לקחת אותי לארוחת ערב במסעדה נעימה לשיחת "אינטרוונשן", כלומר "התערבות", ממש כמו בסרטים.
היא פתחה ואמרה "מיכל, את רווקה וזוגיות רצינית לא נראית באופק. אם את רוצה ילדים – נגמר הזמן. בין אם לבד או בהורות משותפת, תתחילי לזוז". הייתי אז חברת כנסת, דמות ציבורית מוכרת, ועדיין לא הצלחתי לעצור את הדמעות. אני חושבת שהסיבה האמיתית לא היתה כי נגוז החלום על משפחה וילדים מתוך זוגיות, אלא כי אני רגילה להצליח בכל מה שאני עושה, ופתאום היכתה בי תחושת כשלון צורבת, שיש משהו שלא הצלחתי בו- אל מול איזה "צ'ק ליסט" חברתי של צבא, לימודים, חתונה וילדים.
עד לאותו הרגע העדפתי להתרכז בלימודים ובקריירה במקום להשקיע באמת בחיפוש זוגיות. אפילו הקפאתי 19 ביציות בגיל 35 כדי לקנות לעצמי עוד קצת זמן. השיחה הזאת העירה אותי והבהירה לי שאני עלולה לפספס את הרכבת. היא הציעה להכיר לי ידיד שלה, גיי מקסים, כדי שנתחיל יחד את המסע להורות משותפת אבל עוד לא הייתי בשלה לצעד הזה.
כשיבשו הדמעות בדקתי מהן האפשרויות שעומדות בפניי. אמהות יחידנית- באמצעות תרומת זרע, או הורות המשותפת- מודל שבו שני הורים חיים בבתים נפרדים ללא קשר רומנטי, אך מגדלים את ילדיהם בשותפות.
ככל שהעמקתי בנושא התבהר לי שבהורות משותפת יש שני שותפים שווי ערך, וכל ההחלטות מתקבלות יחד- הסכמה על שם הילד, בחירת מסגרות חינוכיות, חוגים וחלוקת זמן בין ההורים. תשלום המחיר המרכזי מבחינתי היה המחוייבות להשאר בסמיכות גיאוגרפית לתקופה ארוכה. היתרון המרכזי בבחירה בהורות משותפת היה מרחב הזמן שהמודל מאפשר- זמן לקריירה, פנאי, ועיסוקים אחרים. כששני ההורים מספיקים להתרענן ולהתגעגע לילדים, יותר קל לגייס סבלנות וכוח גם במסגרת חיים אינטנסיבית.
אם היו מבקשים מהחברים שלי לנחש באיזה מהמודלים אהפוך לאמא, כנראה שרובם היו מהמרים שאהיה אם יחידנית. בין היתר כי אני אישה חזקה, עצמאית, יודעת מה אני רוצה וגורמת לדברים לקרות. גם אני תהיתי אם יהיה לי קשה להתפשר על דברים שחשובים לי, והאם יכביד עליי לקבל החלטות במשותף. הגעתי למסקנה שאם בפוליטיקה אני יודעת להושיב את כל הצדדים באותו החדר ולא לוותר לפני שיוצא עשן לבן, בוודאי אהיה מסוגלת לנהל דיאלוג פורה עם שותף להורות.
אחרי כמעט שנה של התלבטויות בין שני המודלים, בתחושה של "עם הגב לקיר", הבנתי שבבחירה בין שתי האפשרויות שעמדו בפניי- מודל ההורות המשותפת יותר נכון לי.
למרות הספקות, בשלב הזה הפכתי חדורת מטרה. לצערי, עוד לא היו קיימים ארגונים כמו "החסידה", שהיו יכולים לסייע בתהליך. שברתי את הראש איפה אוכל למצוא פרטנר ראוי. הפצתי את הבשורה בקרב החברים וגלשתי באתרים ייעודיים להורות משותפת, אותם אלו שהבהילו אותי שנה לפני כן. יצרתי קשר עם בחור שפגשתי דרך האתר כשעוד לא הייתי מגובשת. שאלתי אותו אם זה עדיין רלוונטי, ולהפתעתי השיב שכן. אחרי כמה פגישות, פתאום נפל לי האסימון והבנתי שהוא לא השותף המתאים לי. למרות שההתאמה היתה טובה ונוחה בכמה היבטים, כשדמיינתי אותו יושב אצלי בסלון, עמוק בבטן זה פשוט לא הרגיש לי נכון.
אחריו הכרתי את נמרוד, גם דרך אתר למציאת פרטנרים להורות משותפת. גילינו שיש לנו עשרות חברים משותפים ונושאי עניין דומים מעולמות הפעילות החברתית והפוליטית. נמרוד הוא גיי, שהגיע מאוד מוכן לתהליך. אחרי פגישה אחת הוא כבר ידע שאני השותפה שלו. כדי לוודא שלא השתבשה עליו דעתו הוא הלך לפגוש עוד שותפה פוטנציאלית בשביל הפרוטוקול, זה רק חיזק את החלטתו להמשיך איתי.
לכל אורך הדרך נמרוד תמיד היה צעד לפניי, ואני נגררתי אחריו, למרות שבדרך כלל אני אדם שרגיל להוביל. קודם אני הכרתי את החברים שלו – ואז הוא את שלי, קודם אני פגשתי את המשפחה שלו – ואז הוא את שלי. הוא דחף קדימה ואני הבשלתי תוך כדי תנועה.
הרגע שידעתי שנמרוד יכול להתאים לי כפרטנר, היה בארוחת הערב עם החברים שלי. ישבנו במסעדה ותוך כדי התבוננות על הסיטואציה מהצד – על שפת הגוף, השיחה והכימיה, פתאום הכל נראה הגיוני- הגיוני ללכת לגן ביחד, הגיוני להפיק אירוע ברית ביחד, הגיוני לכנס יחד את המשפחות משני הצדדים. מתוך החוויה הזאת ניסחתי כלל אצבע למיהו פרטנר אידיאלי להורות משותפת: זה לא מי שבהכרח יהיה החבר הכי טוב שלך, כי גם חברי נפש קשה למצוא, אלא מי שיכול להיות קולגה מהעבודה שכיף לשבת איתו שוב ושוב לצהריים, מישהו שנעים איתו ויש שפה משותפת.
כשאני עדיין ברגשות מעורבים לקראת קבלת החלטות, ה FOMO הרים את ראשו. הפחידה אותי מאוד ההבנה שלא יהיו עוד אינספור אפשרויות תיאורטיות, אלא נתיב אחד שבוחרים בו על פני אחרים, אדם אחד שבוחרים בו, לרוץ איתו למרחקים ארוכים. הגענו לשיחה אצל רופאת הפוריות שלי. מבחינתי זה היה עדיין במסגרת בדיקת אפשרויות, אבל היא היתה ישירה ונחרצת ושאלה מתי אנחנו מתחילים. מלמלתי לה מלמולים על כך שיש לי נסיעה בחודש הבא, יש עניינים של הכנסת, אבל היא הביטה בי עמוק בעיניים ואמרה "מיכל, די… את דוחה את זה כבר שנים, ומיד שאלה: "מתי קיבלת?", גמגמתי והשבתי – "אתמול". כשאמרה "יופי, בואו נתחיל מחר", כמעט נחנקתי אבל לא היה לי שום תירוץ, וככה בתכלס התקבלה ההחלטה לקפוץ למים.
לא היה לנו אפילו חוזה חתום, אז הורדנו חוזה סטנדרטי מהאינטרנט, עברנו עליו בחופזה, והצלחנו לעמוד בדדליין להתחלת הטיפולים. היום אני מבינה שהיה לי מזל גדול שהתקשורת הטובה בינינו סייעה בהתגברות על האתגרים שצצו בדרך. היום, לאחר שליוויתי כל כך הרבה צמדים אני יודעת שיש חשיבות עצומה לתהליך מסודר עם תיאום ציפיות מקיף, כדי לא ליפול לבורות מיותרים, לחסוך זמן ולהצליח להנות מהידע המצטבר של עולם ההורות המשותפת.
לאחר יותר משנה של טיפולי פוריות נולדה נגה, הבכורה שלנו. תחילת הדרך לא הייתה פשוטה לאף אחד מאיתנו, היינו צריכים להסתגל גם להורות וגם לשותפות בינינו. בזכות זה שנמרוד ישן אצלי פעמיים בשבוע בחצי השנה הראשונה, הצלחתי לישון לילות שלמים- משהו שרוב חברותיי הנשואות יכולות היו רק לחלום עליו. מצד שני, גיליתי שקבלת החלטות משותפת יותר קלה בתיאוריה מאשר בחיים עצמם. למשל, כשלבת שלנו היה מצב גבולי של "לשון קשורה" תופעה נפוצה בקרב תינוקות, אני העדפתי לבצע את ההליך הרפואי הפשוט ליתר בטחון ונמרוד דווקא היסס, מה שגרם לכך שלא ביצענו את הפעולה בסופו של דבר.
למדנו שזה ממש בסדר שיש הבדלים בין הבתים, והבת שלנו הסתגלה לכך בקלות- למשל, מכיוון שאצל נמרוד בבית היה לבימבה שלה מקום ייעודי, היא ידעה להחזיר למקום אחרי השימוש ואצלי פשוט השאירה אותה איפה שהתחשק לה. בתחומים שחשבנו שנכון לשמור על הרצף החינוכי ידענו להגיע לעמק השווה. מבחינתי זה היה ממש נוח שהתינוקת ישנה איתי בחדר אבל נמרוד ראה חשיבות גדולה בכך שהיא תעבור ללינה עצמאית בחדר משלה. בסופו של דבר העברנו אותה לחדר הילדים יותר מוקדם ממה שקיוויתי, ויותר מאוחר ממה שנמרוד העדיף. לאט לאט למדנו להכיר את הגבולות אחד של השניה, לשמוח על המשותף ולהתגמש איפה שצריך- תהליך שדרש מאיתנו סבלנות ואורך רוח.
בזכות היסודות היציבים שהנחנו, השותפות שבנינו הצליחה לעמוד גם ברוחות סוערות ובמבחנים קשים. צלחנו שנתיים של טיפולי פוריות מתישים עד שזכינו לחבוק ילד שני, את דור שלנו, וראינו את נגה הופכת סוף סוף לאחות גדולה. יצאנו מחוזקים, הלב שלנו הלך וגדל יחד עם המשפחה שהתרחבה.
כשנמרוד ואני השתתפנו יחד בפאנל שעסק בכל מיני מודלים של הורות התחדדה אצלי תובנה חשובה. בסופו התבקשנו להציע טיפ למשתתפים שנמצאים בתחילת דרכם. הטיפ של נמרוד היה להגיע לתהליך בשל, מפוקס ומוכוון מטרה. הטיפ שלי היה הפוך: צאו לדרך גם עם ההתלבטויות והחששות. כשמחכים לתחושת שלמות יש סיכוי טוב לפספס את הרכבת. עדיף לחשוב על תהליך הבחירה בהורות משותפת כהכרעה תוך כדי תנועה והתנסות, ממש כמו להכנס לחנות כדי למדוד בגד. יש דברים שנראים טוב על הקולב, ולא מתאימים לך, ויש דברים שלא חשבת בכלל למדוד ומתברר שהם יושבים עליך בול. אשת מקצוע עם עין טובה תדע להתאים לך את הבגד הנכון שיוציא ממך את המיטב.
אני הצלחתי להגשים חלום ו"החסידה" מאפשרת לי להגשים חלומות גם לאחרים. אין מילים שיוכלו לתאר את הסיפוק העצום שמציף אותי כשאני מקבלת תמונת אולטרסאונד ראשון מצמד שליוויתי. אני נזכרת איך כל אחד מההורים ישב אצלי בתחילת הדרך, חצי סקפטי, חצי מתרגש, איך התפתחה ביניהם ההיכרות והבשילה לכדי שותפות. פתאום, כשהם חובקים יחד תינוקת חמודה שבאה לעולם, נראה לכולנו שאי אפשר היה לדמיין את החיים בשום צורה אחרת.
