תמיד אזכור את הרגע הזה, כשבבדיקת הדופק הראשונה, שטפו אותי אושר אדיר ואבל גדול.
הייתי מאושרת מהידיעה שזה סוף סוף קורה, אני בדרך להיות אמא. במקביל, גם שטפו אותי תחושות של צער ואבל על הנתיב שנסתם עליו הגולל, ההבנה ש…זהו, כבר לא יהיו לי ילדים מהביציות שלי.
המסע היה ארוך. ראשיתו בקושי לקבל את העובדה שהגיע הזמן לחפש פרטנר להורות משותפת. הייתי כמעט בת 40, וכבר אי אפשר היה לדחות את ההחלטה. ברגע שהפנמתי- הייתי מאוד ממוקדת מטרה. לשמחתי, מצאתי ידיד ותיק והחלטנו להביא יחד ילד/ה לעולם.
התחלנו את טיפולי הפוריות. אני מודה שגם בדמיוני הפרוע, לא הצלחתי לתאר לעצמי את הסבל העצום. לא העניינים הטכניים- אני יודעת שרבות חוששות מהם, אבל אני דווקא התאקלמתי במהירות ליומיום מלא ברופאים, מעקבי זקיקים, בדיקות דם, הזרקת הורומונים לילית וכל מה שצריך.
החלק שלא הייתי ערוכה אליו הוא רכבת ההרים הרגשית. בפעם הראשונה היינו תמימים, וכשיצאה בדיקת הריון חיובית, שמחנו עד הגג. כמה שבועות אחרי הגיעה ההתרסקות, כי לא היה דופק ועברתי גרידה. בפעם השניה, כבר היינו יותר זהירים, אבל אי אפשר באמת לשמור על הלב מלהקשר לחיים המתהווים בתוכי. בפעם השלישית, העניינים רק הלכו והסתבכו. אחרי תשעה נסיונות, הפרטנר שלי נשבר. אני סבלתי מאוד, וגם הפרטנר שלי התייסר עם כל תקווה שנכזבה. אז עלתה לראשונה האפשרות של תרומת ביצית, אני לא יכולתי לשאת את המחשבה. פרצתי בבכי אפילו מעצם העלאת הנושא. אבל היה בינינו פער. אני הייתי כלואה בגוף שלי, והפרטנר שלי לא היה באותו המצב. למרות החיבה וההערכה ההדדית, נפרדו דרכינו.
המשכתי לנסות בעצמי, הפעם עם תרומת זרע. בשלב הזה, גיליתי שלהתחיל סבב בידיעה שיש לו רק 5% סיכויי הצלחה, גורם לכל אותם מאמצים קטנים שבאו לי בקלות בתחילת הדרך להיות בלתי נסבלים. כל בדיקת דם, כל שאיבה, כשהמחשבה היא על סיכויים אפסיים, המאמץ הפך קשה מנשוא. שוב ושוב עוברים יפים לכאורה, אבל כאלו שלא מצליחים להתפתח.
לאט לאט, הבשילה בי ההכרה, שאין מנוס, שתרומת ביצית זאת כנראה הדרך שלי להיות אמא. הראש אומר שאין ברירה, הבטן שלי נאחזת בכל תירוץ- שמא עוד לא ניסיתי איזה פרוטוקול או פרוצדורה. היו לי חששות כבדים מתרומת ביצית. האם אצליח להתחבר לילד/ה? אם אמשיך בהורות משותפת האם אהיה בעמדת נחיתות מול האב בגלל שלו יהיה קשר גנטי ולי לא? האם משפחתי תאהב את הילד/ה פחות מאשר את אחייני ואחייניותיי?
למרות החששות, החלטתי להתחיל את התהליך. הפרטנר שלי שמח לשמוע את הבשורה והחלטנו להתקדם יחד. פתאום גם נפל לי האסימון, שכשהפרטנר שלי מחליט להתקדם איתי להורות משותפת עם תרומת ביצית, הוא בעצם בוחר בי כאמא של ילדיו וכשותפה לדרך במובן הכי עמוק שיש.
בשלב בחירת התורמת, אני עוד הייתי בקשיי התאקלמות למצב החדש. דווקא הפרטנר שלי היה זה שהתעקש שנבחר תורמת שמזכירה אותי מבחינה חיצונית. כאילו באיזה חוש פנימי הוא ידע שזה יקל עליי את התהליך בהמשך, וכך עשינו.
לפני ההחזרה הראשונה, הרגשתי שאני צריכה לעשות הפסקה מהדרך הארוכה שקדמה לה. לקחתי חופשה של כמה שבועות. נסעתי להתבודד בפנינה פסטורלית בצפון. שבוע עם עצמי, אחר כך אחותי הצטרפה, וגם הפרטנר קפץ לכמה ימים לקראת הסוף. ביום לפני, קפצתי לקנות קפה באיזו תחנת דלק, ופתאום מצאתי את עצמי מתייפחת בקול, אל מול מבטיהם התמהים של כמה עוברים ושבים. פתאום היכו בי יחד העייפות והתקווה, המחשבה שאולי סוף סוף זהו, הסבל יסתיים, ואני לא אצטרך להרים את עצמי מהקרשים כל פעם מחדש. המחשבה על החזרה עם סיכוי של 40-50% ולא 4-5% יצרה תחושת הקלה אדירה.
לשמחתי, נקלטתי בהחזרה הראשונה. שמעתי על נשים שהתחברו לתינוק מרגע ההחזרה, לי לקח קצת יותר זמן. האבל, ששחררתי מתוכי בבדיקת האולטרסאונד הראשונה יחד עם התקווה העצומה שהפעם אני יכולה באמת להתחבר ולהיקשר אליה- היו נקודת המפנה בחיבור וככל שהתחלתי להרגיש אותה בתוכי, כשהיא הלכה וגדלה, לא נשאר לו מקום והאהבה התחילה לפרוח. פיעמה בי תחושת שמחה עצומה, הסתובבתי עם תמונות של כל אחד מהאולטרסאונדים בתיקי- בלעתי אותם בעיניי, וחיכיתי לה כל כך.
היום כשהיא כמעט בת חמש, היא חמודה ומצחיקה ודומה לי ולמשפחה שלי ברמות שלא מפסיקות להפתיע.
בקרב המשפחה שלי התגלה לבסוף שהיא אהובה עוד יותר ממה שיכולתי לצפות. היא הנסיכה הבלתי מעורערת של המשפחה. ביני לבין הפרטנר יש את כל האתגרים הרגילים של גידול ילדה במשותף, המחשבה על הדרך שעברנו עוד צפה ועולה לעיתים, כי זו חוויה עוצמתית שקשה לשכוח, וגם המחשבה איך זה עלול להשפיע עליה ביום מן הימים. יחד עם זאת יש לנו כזה ביטחון בקשר איתה שאנחנו יודעים שנתמודד יחד עם כל אתגר שאולי עוד יעלה בהמשך הדרך.
אם הייתי יודעת מראש מה ארגיש ונרגיש עכשיו אולי הייתי מצליחה לחסוך לעצמי חלק ממסע הסבל. אבל כנראה שכל אחת צריכה לעבור את המסע שלה, שחשוב לזכור שבחלק לא קטן ממנו גם המסע של השותף להורות.
אני אוהבת להירדם בלילה כשהיא לידי, וכמה פעמים בכל חודש אני מוצאת את עצמי מלטפת אותה ובוכה מהתרגשות, על הנס הגדול שקרה לי, על היופי והמתיקות וכל הטוב שיש בה, על שזכיתי להיות אמא שלה. לא הייתי רוצה שום דבר אחר, יש לי אותה, ותחושה פנימית עמוקה אומרת לי שאולי הייתי צריכה לעבור את המסע הקשה הזה כדי למצוא את הילדה המופלאה שנועדה להיות שלי.
אני לא מרגישה שאני יכולה לאהוב מישהו בעולם כמו שאני אוהבת הבת שלי.
