את יום הולדתי ה-40 חגגתי עם המשפחה. הורים, אחים ואחיינים אך ללא בן זוג או ילדים משלי. אני זוכרת את כולם צוחקים, שמחים, מרימים לחיים, אבל מאחורי המשקפיים שהרכבתי, הדמעות טפטפו כמו ברז דולף. אמרתי שאני מצוננת ופיזרתי חיוכים לכל עבר, אבל כל כמה דקות קמתי לקנח את האף ולנגב את הפנים. ישבתי עם כולם סביב השולחן, מעמידה פנים שהכל כרגיל, אבל מרגישה שהקרקע נשמטה מתחת לרגליי, כמו בור ללא תחתית, ואין לי מושג לאן אני נופלת.
תמיד ידעתי שבגיל 40 יגיע הדד ליין ואצטרך לעסוק בנושא האימהות. עד אותו מספר עגול ומאיים, הדחקתי את המחשבות והדפתי את כל מי שניסה לדבר איתי על הורות. ממש יכולתי לכתוב לבת יענה את המדריך על "איך לטמון את הראש בחול'. העדפתי לא לדעת מה מצבי. אמא שלי ילדה אותי כשהייתה בת 44 ובניתי על הגנטיקה שלה.
הבנתי שאין מנוס ושאני חייבת להתמודד עם המציאות. מערכות היחסים שהיו לי עד אז היו קצרות ולא יציבות. ידעתי שהגיע הרגע לחשוב על הורות במודל אלטרנטיבי והיה לי ברור שאני לא מסוגלת להיות אם יחידנית. חששתי מהרעיון שאין אבא, מהנטל הכלכלי הכרוך בגידול ילד והרגשתי שאני לא מספיק יציבה רגשית לעבור את המסע הזה לבד.
הפשלתי שרוולים, מצאתי רופא ולראשונה בחיי עשיתי בדיקות פוריות. גיליתי להפתעתי שלא רק שהמצב שלי תקין הוא היה אפילו מצוין. הידיעה הזו נתנה לי אוויר לנשימה, אבל במובן מסוים גם איפשרה לי לשוב ולברוח, ולמרוח עוד קצת זמן.
מכיוון שאמהות יחידנית לא באה בחשבון, האפשרות שנותרה לי היתה הורות משותפת- מודל משפחתי בו ההורים מגדלים ילדים יחד ללא קשר זוגי רומנטי ביניהם ובשני בתים נפרדים. התחלתי לחלום על שותף שיהפוך להיות גם החבר הכי טוב שלי, והתחלתי בחיפושים.
פניתי קודם כל למעגל החברים הקרוב. ניצלתי הזדמנות והפצתי את הבשורה במסיבת גג שערך אחי הגיי לחבריו. שמחתי לגלות שאחד מהם היה בעניין והתחלנו להיפגש ולהכיר. מכיוון שלא הייתה לנו מסגרת, או תחושת לחץ הדברים זרמו בקצב שלהם. רק לאחר כתשעה חודשים, כשהתחלנו לדבר על החוזה, שותפי עשה בדיקות פוריות, קיבל תוצאות מעט מאכזבות ומסיבותיו שלו בחר לפרוש מהתהליך. מצאתי את עצמי מול שוקת שבורה, חוזרת לנקודת ההתחלה- יוצאת לחפש שותף חדש.
במשך יותר משנה המשכתי לחפש שותפים. בחרתי אותם באותה הדרך שבה בחרתי בני זוג עד אז- באופן לא מדויק, בעיקר כאלו שידעתי עמוק בליבי שזה לא יצליח איתם. האחד היה עשיר מאוד וזה הרגיש לי מאיים, אחר היה ללא גב כלכלי בכלל ושלישי, שרצה להיות אבא על הנייר אבל לא רצה באמת לקחת חלק משמעותי בגידול ילדים. הזמן הלך והתקדם והשותפויות לא הבשילו.
בגיל 42, רופא הנשים שלי שאל אותי אם אני באמת רוצה להיות אמא- כי הרכבת תכף עוזבת את התחנה. נעלבתי עד עמקי נשמתי וכעסתי עליו, אבל בתוך כל המערבולת ידעתי שהוא צודק. מה שהכריע ברגע האמת היה הפחד להחמיץ את ההזדמנות להיות אמא.
חוויתי, שוב, שבר גדול מאוד. האופציה היחידה שנותרה בפניי הייתה האימהות היחידנית.
לא השלמתי בקלות עם המחשבה שלילד שלי לא יהיה אבא. היה לי קשה להכיל את הרעיון של תרומת זרע אנונימית. בארץ, תורמי הזרע הם אנונימיים על פי חוק, כלומר אין אפשרות להכיר את התורם בשום שלב. כשצללתי פנימה לכל התחום של בחירת התורם, נחשפתי לאפשרות של "תורם פתוח" הקיימת בחו"ל- כלומר אופציה בה לילד תהיה אפשרות פוטנציאלית ליצור קשר עם התורם בעתיד, אחרי שימלאו לו 18. רציתי לאפשר לילד את הזכות לבחור אם ירצה להעמיק בשורשיו הגנטיים בבוא היום. אני פוגשת מגוון רחב של משפחות ונשים שמרגישות בדיוק הפוך ממני בנושא הזה ומה שחשוב הוא שכל אחת תבחר מה שנכון עבורה.
עד אז לא ממש עירבתי את משפחתי, אבל ברגע שפניתי לאמא שלי, היא שמחה מאוד להתגייס לעזרתי, הן בפן הכלכלי והן בסיוע בבחירת התורם עצמו. התחלתי לגלגל את הנושא של תרומה מחו"ל. בחירת התורם בפועל הייתה גם היא חוויה מורכבת עבורי- תחושת האחריות הכבידה עליי מאוד ולא ידעתי על מה לשים דגש, איפה להתגמש ומה באמת חשוב. אני בטוחה שאם הייתה לי הכוונה נכונה התהליך היה קל ומהיר יותר.
את הטעויות בדרך למדתי על בשרי. חבריי וחברותיי היו אמנם יועצים ויועצות מסורים, ידעו להיות אוזן קשבת אך לא היו להם באמת את הידע והכלים לסייע לי ברמה הטכנית והמעשית. לא הבנתי מה עתיד לקרות בכל שלב, לא היה מי שיסביר לי ויעשה סדר, ולא ידעתי אפילו מה לשאול. חוויתי לא מעט תסכול על דברים שגיליתי רק בדיעבד ויכלו לחסוך לי זמן יקר ועוגמת נפש. נתקלתי בדלתות שלקח לי זמן להבין איך לפתוח, במקום שמישהי פשוט תסביר לי איך זה עובד. היום אני יודעת שהתהליך כולו יכול להיות חוויה בונה, מעצימה ומשמעותית.
בתום שנה של טיפולים וניסיונות נקלטתי להריון תקין ובגיל 44 ילדתי את ביתי.
עבורי, היתרון המשמעותי בהורות יחידנית הוא האוטונומיה המוחלטת שלי. אני המחליטה היחידה בכל הצמתים בגידולה ובחינוכה של ביתי. חשובה לי התחושה שאני יכולה בכל רגע נתון לארוז מזוודה ולעבור עם הבת שלי לכל מקום בעולם, לאן שרק יתחשק לי. למרות שבמבחן התוצאה בחרתי להישאר בקן החמים שבניתי לי, האפשרויות עדיין פתוחות בפניי.
צריך להגיד את האמת, יש לזה גם תג מחיר. ביום-יום אני עושה הכל לבד והנטל כולו עליי. אין לי ערבים פנויים, אלא אם אני נעזרת בשירותי בייביסיטר. את סופי השבוע אנחנו מבלות שתינו יחד, זה אמנם מאוד כיף אך גם מתיש. בשוק התעסוקה – הגמישות שלי מוגבלת מבחינת שעות עבודה, ובזמן מחלת ילד או חופש אני הכתובת היחידה.
אני שמחה שבדקתי גם את מודל ההורות המשותפת, כדי להיות שלמה יותר עם הדרך שבחרתי ולא להסתובב עם תחושת החמצה. בדיעבד מרגיש לי שהיה מיותר לבזבז על זה שנתיים של חיפוש שותף ותהליך ממוקד עם ליווי נכון היה מביא אותי לאותה הנקודה בהרבה פחות זמן.
כיום אני מלווה נשים בדרך לאמהות יחידנית והליכי שימור פוריות. אני רואה בכך שליחות וסגירת מעגל. להיות שם כמורת נבוכים עבור כל מי שמגששת את דרכה אל עבר המפחיד והלא ידוע.
בניתי כמה עקרונות מנחים כדי לסייע לכל אחת להבין איזה מודל הורי הכי מתאים לה. פיתחתי טכניקות המקלות על שלב בחירת בנק הזרע והתורם, אני מלווה יד ביד במהלך טיפולי הפוריות, ההריון ועד הלידה, כולל הצעדים הראשוניים בעולם ההורות. אני ה"מדריך השלם" שלך בדרך להורות. באמצעות ליווי נכון ומותאם אישית הדרך הופכת קלה ונעימה יותר.
אני שמחה שהפחדים לא הצליחו לעצור אותי. מודה לעצמי על הנחישות והאומץ שבזכותם הפכתי לאמא. האושר מהאור והאהבה שביתי הכניסה לחיי רק גדל ומתעצם בכל יום שעובר.
